תוכנית מדינית

שתי מדינות לשני עמים משני עברי הירדן

מבוא

כל אחד מן הקוראים שסבל פעם מכאב גרון, הלך לרופא שאיבחן אצלו דלקת גרון, ורשם לו את  התרופה  האנטיביוטית המקובלת. לעיתים שב החולה אל הרופא ובפיו אותן תלונות, ואפילו חמורות יותר. הרופא  הסביר יחליף את הטיפול לאנטיביוטיקה מסוג אחר מתוך הנחה שהחיידקים בגרונו של החולה  היו כנראה עמידים לאנטיביוטיקה הראשונה. כך יקרה אולי גם כשישוב החולה בשלישית. אבל כל רופא סביר שטיפל בחולה "על פי הספר" ולא הצליח לרפאו חייב בשלב כל שהוא לעצור ולחשוב : שמא טעה באבחנה? כי אם טעה באבחנת המחלה, אם החולה שלו אינו סובל מדלקת בגרון – הסיכוי לרפא אותו באנטיביוטיקה הוא קלוש ביותר.

מרבית מדינות העולם המתעניינות בסכסוך הישראלי ערבי מניחות כי  הסכסוך הוא טריטוריאלי  ביסודו : שני עמים נלחמים על ארץ אחת. הנחת יסוד זו  מזמינה פתרון הגיוני אחד : חלוקת הארץ בין שני העמים.

פתרון זה נוסה שוב ושוב במאה העשרים – ותמיד נכשל. תסכולו של העולם מהסכסוך המתמשך הולך וגובר.

הכישלונות החוזרים לפתור את הסכסוך היהודי ערבי מתוך  אבחונו כסכסוך טריטוריאלי – חייבים להוביל  לבדיקת האפשרות של טעות בהבנת שורשי הסכסוך. אם הסכסוך אינו טריטוריאלי אלא דתי ביסודו - פתרון  החלוקה דינו כישלון כיון שהוא נשען על הבנה מוטעית של הסכסוך. מלחמת החיזבאללה ואיראן בישראל היא ההוכחה. אין כל סכסוך טריטוריאלי בין ישראל לאיראן – אך איש אינו מניח כי איראן תחדל ממאמציה להשיג נשק גרעיני להשמדת ישראל  גם אם תקום מדינה פלשתינאית ביהודה בשומרון ובעזה. לא הבעיה הפלשתינאית מניעה את איראן,  אלא קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל. לא עופרה ובית אל מפריעים לנסראללה : עבורו חיפה ותל אביב גם הן "התנחלויות". עם זאת – ההכרה כי הסכסוך אינו  סכסוך טריטוריאלי אלא מלחמת דת נגד עצם זכותם של היהודים לקיים מדינה יהודית בארץ ישראל – הכרה זו טרם חלחלה בתודעה הבינלאומית הרחבה.

בחציה השני של שנת 2002 החלה להתגבש באירופה ובארצות הברית התכנית המוכרת בשם ".מפת הדרכים". זו היתה תכניתו של הנשיא בוש. הנשיא אובמה שבא אחריו  הוסיף כי סיום הסכסוך הישראלי  ערבי בדרך של "שתי מדינות לשני עמים" הוא אינטרס אמריקאי. ראשי הממשלה בישראל – מאז אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד דרך אריאל שרון ואהוד אולמרט ועד לבנימין נתניהו – כולם אמצו עקרונית את התכנית. מה שהיתה לפני  כעשרים שנה תכניתו של השמאל הקיצוני בישראל – הפכה להיות תכניתם המדינית של ראשי הממשלות בישראל.

חלוקת ארץ ישראל שממערב לירדן לשתי מדינות : מדינת ישראל ומדינה פלשתינאית  הפכה להיות התכנית המדינית היחידה  בשיח הבינלאומי והמקומי. למרות עשרות כישלונות ביישומה מזה כתשעים שנה. כל כישלון לווה בהתנגשות דמים או מלחמה. כעשרים אלף יהודים ורבבות ערבים מתו במלחמות ובהתקפות טרור רצחניות בכל השנים הללו, ולמרות מחיר הדמים הנורא – לא נעשה ניסיון משמעותי להציב אלטרנטיבה לתכנית זו.

קוויה העיקריים של התכנית קוראים להקמת מדינה  פלשתינאית ביהודה בשומרון ובעזה, על בסיס גבולות 67. נציגי ישראל  בשיחות השונות דרשו כי ירושלים המזרחית וגושי ההתיישבות העיקריים יכללו בתחומי מדינת ישראל, וחלקם הסכימו "לפצות" את הערבים בשטחים בתחומי הקו הירוק.שאלת היישובים היהודיים שמחוץ לגושי ההתיישבות, שאלת ירושלים ובעיית הפליטים הערביים, כמו גם הסדרי הביטחון, הקשר  בין יהודה  והשומרון ורצועת עזה, ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית – כל אלו נותרו שאלות בלתי פתורות.

עד לשיחות "קמפ דייויד" בין ברק לערפאת היו כל ראשיה של מדינת ישראל היו מאוחדים בהשקפתם כי מדינה פלשתינית ממערב לירדן תסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. רבין האמין לראשי אש"פ שאמרו כי המדינה הפלשתינאית יכולה לקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל. גולדה היתה בטוחה ש"אין דבר כזה עם פלשתינאי". קונצנזוס לאומי רחב שולל גם היום את "זכות השיבה" של הפליטים הפלשתיניים לתחומי מדינת ישראל. כל מנהיגי ישראל מאז מלחמת ששת הימים התנגדו לנסיגת ישראל לגבולות 67 גבולות שהוגדרו גם על ידי שר החוץ היוני ביותר שהיה למדינת ישראל – אבא אבן ע"ה- כ"גבולות אושוויץ".  בתחומי יש"ע חיים היום כ-320000 יהודים ובשכונות ירושלים שהוקמו באזורים שסופחו לעיר לאחר מלחמת ששת הימים חיים למעלה ממאתיים אלף יהודים נוספים. תוכנית "מפת הדרכים" המובילה ל-"שתי מדינות לשני עמים" קוראת איפה לטרנספר של מאות אלפי יהודים מבתיהם בארץ ישראל. תכנית זו מעמידה את עצם קיומה של מדינת ישראל בסכנה. הנכונות הישראלית לויתורים מפליגים לא הובילה לשלום אלא תמיד גרמה , כמו בעקבות כשלון שיחות קמפ דייויד – לפרוץ האינתיפדה השנייה, כשיותר מאלף יהודים נרצחו במהלכה בידי ערבים שהיו משוכנעים כי מדינת ישראל מתפוררת ויש צורך רק בעוד מספר מהלומות כדי לחסלה. אריאל שרון שנואש  מיישומה של התכנית הזו ("אין פרטנר פלשתינאי") הוביל בשנת 1995 להתנתקות חד צדדית ופינוי חבל עזה וצפון השומרון. עשרים וחמישה יישובים פורחים נמחקו מעל פני האדמה בתוך עשרה ימים. אלפי יהודים גורשו בכוח מבתיהם ונותרו עד היום ביישובי קרוואנים זמניים. אבל בעקבות הנסיגה מחבל עזה  השתלט החמאס על  הרצועה, התנתק מהשלטון המרכזי של הרשות הפלשתינאית ברמאללה , והמשיך ביתר שאת מתקפת רקטות על כל דרום הארץ. גם מלחמת לבנון השנייה פרצה על רקע נסיגתה של ישראל מחבל עזה וצפון השומרון, כי לחסן נסראללה הייתה ההתנתקות הוכחה לצדקת טענתו כי מדינת ישראל אינה אלא מדינה של קורי עכביש. בנימין נתניהו, שהתנגד ( בממשלה – אך לא בכנסת) להתנתקות, ובעת שהיה ראש האופוזיציה התנגד להקמת מדינה פלשתינאית – הודיע גם הוא על תמיכתו בעיקרון "שתי המדינות" מספר חודשים לאחר שהרכיב את  הממשלה הנוכחית. תחת לחץ אמריקאי הסכים ראש הממשלה הזה גם להקפיא את הבנייה ביהודה ובשומרון ( ולמעשה, גם אם לא במוצהר- גם בירושלים), הקפאה חסרת תקדים בהיקפה ובחומרתה, לתקופה של עשרה חודשים כדי ליצור אקלים מדיני שיאפשר לרשות הפלשתינאית לשוב לשולחן הדיונים.

כניסה למשא ומתן על תכנית להקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן תסתיים בהכרח בקבלת רוב עקרונות התכנית. רק דחייה מוחלטת של התכנית על ידי ישראל תהפוך את התכנית לבלתי רלוונטית ותקבור אותה בערמת התוכניות המדיניות שניסו להביא לחורבן ישראל בששים ושתיים השנים האחרונות.במקביל צריכה ישראל להתחיל להציג תוכנית אחרת. גם אם  תכנית חלופית כזו  עלולה להתקבל עתה כ"הזויה" במתאר שבו רוב העולם מקבל את עיקרון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן - תכנית כזו תוכל "לצוף" ולעלות בזמן המשבר שיחול בעקבות כשלון נוסף  להגיע לחלוקת הארץ, ומרחץ הדמים שיבוא שוב, לאסוננו, בעקבות כישלון כזה.

התכנית החלופית צריכה להישען על העובדה כי לפלשתינים יש כבר מדינה משלהם בירדן, ממלכה שנוצרה לאחר שארץ ישראל המנדטורית חולקה לשניים, ובה מהווים הפלשתינים לפחות-75% מן התושבים. התכנית צריכה להציג את הצורך בפתרון אזורי לפליטים על ידי יישובם בירדן,וגם  במדינות ערב אחרות  שקלטו פליטים פלשתינאיים אחרי מלחמת העצמאות.הגדרת ירדן כמדינה האשמית-פלסטינית תאפשר לערביי יש"ע שאינם פליטים לקבל אזרחות של ירדן, להצביע לפרלמנט בעמאן כפרלמנט המייצג של העם הפלשתיני,ותאפשר להם פיתוח זהותם הלאומית. הערבים שלא יעברו לירדן במסגרת תכנית יישובם מחדש של הפליטים יכולים להיות תושבים ( להבדיל מאזרחים) של מדינת ישראל. הם יוכלו לנהל את ענייניהם האזרחיים במסגרת  חבלים עירוניים וכפריים ,ללא רציפות קרקעית. אחריות כזו תוכל לכלול ניהול ענייניהם בתחומי הכלכלה, הבריאות, החינוך, התחבורה, הדת , החקלאות, והתחומים המוניציפאליים . ישראל תהיה ריבונית על כל השטח שממערב לירדן ותקבל אחריות בלעדית על נושאי הביטחון בכל תחומי ריבונותה, כיון שמדינת ישראל לעולם לא תוכל להשלים עם קיומה של מדינה חמושה נוספת במערב הירדן, עם ריבונות אווירית ושליטה מלאה בגבולותיה החיצוניים. אשליה מסוכנת היא להאמין כי ניתן להקים מדינה פלשתינאית "מפורזת" כהצעתו של נתניהו. מרגע שתוקם מדינה עצמאית לא תהיה שום דרך מדינית לכפות עליה עמידה בתנאי "פירוז" אם תבחר לעשות אחרת. והדרך היחידה תהיה לשוב ולכבוש אותה בכוח הזרוע, אלא שהקהילה הבינלאומית לא תאפשר לישראל כיבושה של מדינה ריבונית לאחר שאפילו ישראל הכירה בזכותה לקיום עצמאי. מדינת ישראל גם לא תוכל להסכים לרצף טריטוריאלי פלשתיני ( בין איו"ש לעזה) שיבתר את מדינת ישראל לשניים. לעומת זאת אם תוכרז ירדן כמדינה הפלשתינית יוכלו להיות לאזרחיה זכויות מדיניות מלאות. מדינה כזו היא מדינה עם רצף טריטוריאלי ועם יכולת קיום כלכלי עצמאי. התכנית "ירדן היא פלשתין" היא התכנית היחידה העשויה לטפל בסכסוך בלי לסכן את עצם קיומה של המדינה.

 

רקע היסטורי ומדיני:

עם ישראל נוצר והחל להתגבש בארץ ישראל לפני כשלושת אלפים ושמונה מאות שנים .במסעותיהם נדדו האבות בארץ כנען  בעיקר בנגב ובגב ההר שבמערב הירדן.  עם כיבוש כנען בימי יהושע, נקבעו נחלות השבטים ונכבש גם עבר הירדן המזרחי . גבולות  ממלכת ישראל בתקופת  דוד ושלמה, ובתקופת המלך ינאי - הגיעו כמעט לגבולות ההבטחה של ספר בראשית. עם חורבן הבית השני ודיכוי מרד בר-כוכבא לפני כ -1900 שנה הוגלה רוב העם היהודי מארץ ישראל. הארץ ראתה כובשים רבים ועברה מיד ליד: רומאים , ביזאנטים, מוסלמים, ממלוכים, צלבנים, תורכים ואנגלים היו רק מקצת מהאימפריות שהפכו את ארץ ישראל לחלק מנחלתן. בתקופה זו הייתה הארץ תמיד  חלק ממלכה גדולה ולא מדינה עצמאית או מושבו של עם אחד שקיים בה זהות לאומית. גם תושבי הארץ הערבים לא ראו עצמם עד לעשורים האחרונים כ"עם", ולא הוכרו ככאלו על ידי שום גורם בינלאומי . היישוב היהודי בארץ לא פסק לגמרי בשום שלב גם אם לעיתים היה דל. בשלהי המאה ה-19  החלה שיבת ציון וגלי עלית יהודים לארץ. היישוב בארץ באותה תקופה היה דליל וכלל  מספר רבבות יהודים מוסלמים ונוצרים. ארץ ישראל בראשית שיבת ציון היתה פינה נידחת של האימפריה העותומאנית.  העלייה היהודית ופיתוח הארץ שבא בעקבותיה משכו אל הארץ גלי הגירה של ערבים מהארצות השכנות. ההתנגשות בין היהודים והערבים הייתה המאפיין העיקרי של הקיום בארץ ישראל במאה האחרונה. הצהרת בלפור בשלהי מלחמת העולם הראשונה קראה להקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. אחרי המלחמה העניק חבר הלאומים  לבריטניה מנדט על ארץ ישראל ממערב ומזרח לירדן כדי לבצע בתחום זה את תכנית הקמת הבית הלאומי ליהודים. ההתנגדות הערבית האלימה, יחד עם לחצים פוליטיים בינלאומיים ומחויבויות בריטיות למשפחות אצולה בדואיות בימי מלחמת העולם הראשונה, הביאה את הבריטים לפרסם את הספר הלבן של צ'רצ'יל (1922) שקרע את כל עבר הירדן המזרחי מתחום הבית הלאומי היהודי. כך הוקמה ממלכת עבר הירדן. אך גם חלוקה זו של הארץ לא ריצתה את הדרישות הערביות והם חוללו גלי פרעות דמים ב- 1929 ובשנים 1936-9. כל גל מעשי רצח כזה הביא בעקבותיו תכנית חלוקה נוספת של ארץ ישראל המערבית והצעה חדשה למסירת שטחים נוספים לערבים. ( ועדת פיל, ועדת וודהד, הועדה האנגלו אמריקאית , תוכנית מוריסון-גריידי ועוד). בכ"ט בנובמבר 1947 החליט האו"מ, על פי הצעת "הועדה המיוחדת של האו"מ לענייני פלשתינא-א"י" ( אונסקו"פ) על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות , יהודית וערבית. חשוב להזכיר כי בתחום "המדינה היהודית" ובה כ550000 יהודים היו אמורים לחיות כ - 450000 ערבים, להם הציעה הועדה להיות תושבים במדינה היהודית – אך אזרחים במדינה הערבית שהיתה אמורה לקום על פי ההחלטה. מלחמת העצמאות פרצה למחרת החלטת עצרת האו"מ, כי ערביי ארץ ישראל דחו פה אחד את ההחלטה, ומיד לאחר הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח פלשו צבאות ערב הסדירים לישראל במגמה לכבוש אותה. במהלך מלחמת העצמאות עזבו את בתיהם כחמש מאות אלפי ערבים , במקביל קלטה מדינת ישראל מאות אלפי יהודים שגורשו או נמלטו ממדינות ערב השונות. בתום המלחמה שלטה מצריים ברצועת עזה ובמחנות הפליטים שבה, ממלכת עבר הירדן שפלשה למערב הירדן החזיקה בשטחי יהודה ושומרון ("הגדה המערבית") ובמחנות הפליטים שבאזורים אלו. מחנות פליטים נוספים קמו בלבנון ובסוריה. רבים מקרב הפליטים שיכלו לעשות כן הגרו לארצות ערביות אחרות ואף מעבר לים ("הפזורה הפלשתינית"). אלו שנותרו במחנות הפליטים חיו מכספי התמיכה של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"מ ( אונר"א), סרבו להשתקע באזור  גם כשהוצעו להם פתרונות דיור ויישוב חלופיים על ידי גורמים בינלאומיים שונים והפכו לאוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שהנציחה את מצב הפליטות שלה בדחותה כל ניסיון ליישוב קבע. במחנות הפליטים בכל רחבי המזרח התיכון נולדו כל ארגוני הטרור הנלחמים בישראל זה ששים שנה. מערכת החינוך הפלשתינית במחנות הפליטים מטפחת את חלום השיבה,והשמדת ישראל על תושביה היהודים כבר שלושה דורות. הארגון לשחרור פלשתין (אש"פ) הוקם בשנת 1964 (!), שלוש שנים לפני שחרור שטחי סיני ויש"ע בידי ישראל. האמנה שלו קוראת לחיסול ישראל כמדינה יהודית, המפות הרשמיות של הארגון כוללות רק מדינה אחת: "פלשתין" המשתרעת מהמדבר ועד לים התיכון. כל מי שטוען שמטרתם של הערבים היא "סיום הכיבוש של 67" מתעלם מהעובדות ומן המציאות. רבים טועים באבחנת שורש הסכסוך, ואינם יודעים ( או מעדיפים להתעלם) מהעובדה שעבור המוסלמים כל אדמת ארץ ישראל היא "ווקף" – אדמת קודש ששום מוסלמי אינו רשאי להכיר בשלטון כופרים בה – ולכן המלחמה נגד ישראל על כל צורותיה היא בעיקרה מלחמת דת שאינה יכולה להיפתר על ידי חלוקת הארץ ושרטוט קוו גבול בין המדינה היהודית והמדינה הערבית. תרופת "חלוקת הארץ" המומלצת לפתרון הסכסוך נשענת על טעות באבחנה, ולפיכך אינה עשויה להביא לסיום הסכסוך ולשלום בר קיימא. ממש כך גם כל מי שמציע "פתרון" לסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון בלי לפתור את בעיית הפליטים – מציע רק פתרון חלקי או זמני , ומתעלם ממאגר אנרגיה עיקרי המאפשר לערבים להמשיך במלחמה נגדנו ולזכות בתמיכה בינלאומית.

 

על מעמדם המדיני והמשפטי של שטחי יש"ע:

לגבולות "הקו הירוק" אין כל מעמד של גבול בינלאומי. גבולות אלו נקבעו כקווי הפסקת האש של , בהסכמי רודוס ב-1949. הם יכלו להפך לגבולות בינלאומיים מוכרים לו התקיימו בהם שני תנאים:

א. המדינות הגובלות בשני צידי הקו היו מוכרות מבחינת המשפט הבינלאומי כבעלות הזכות  על השטח שבתחומן,  ב. היה נחתם הסכם בין המדינות לקביעת הגבול הזה. מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון("הגדה המערבית" על פי הגרסא הירדנית) היה מוגדר רק כ"שטח כבוש בידי ממלכת ירדן". בדומה לכך שטח רצועת עזה היה "שטח כבוש" בידי מצרים. לשתי המדינות הללו אין כל תביעת בעלות על השטח. בהסכמי השלום עם מצריים עמדה מצריים על זכותה לקבל "כל גרגר חול" של אדמה מצרית אך לא העלתה כל תביעת בעלות על רצועת עזה. ממלכת ירדן – אף שגילתה עניין רב בשטחי יהודה ושומרון ובמשך תקופה מסוימת ראתה עצמה כמייצגת העם הפלשתינאי – התנערה מהזיקה שלה לשטחים אלו והמלך חוסיין הכריז ב1988 על התנתקות מלאה מ"הגדה המערבית". ובהסכמי השלום בין ישראל לממלכת ירדן שנחתמו בשנת 1994 לא מוזכרת כל תביעת בעלות של ממלכת ירדן על השטח. ישראל הייתה מקור הסמכות היחידי בשטח זה עד להסכמי אוסלו והיא האצילה מסמכותה זו לרשות הפלשתינאית בשטחי A ו- B. עד לשחרור הארץ בידי ישראל במלחמת ששת הימים לא הועלו כל תביעות פלשתינאיות להקמת מדינה עצמאית כלפי ירדן או מצריים, ולא ניהלו כל מאבק מדיני או צבאי לשחרור "אדמתם  הכבושה" בידי מדינות אלו.

בעולם המוכר לנו – משלהי ההיסטוריה ועד ימינו - גבולות מדיניים נקבעים בהסכם בין מדינות. ברב המקרים ההיסטוריים גבולות כאלו נקבעו כתוצאה ממלחמות או בעקבותיהן. החלטת האו"מ מכ"ט בנובמבר 1947 ניסתה להתוות גבול חלוקה בארץ ישראל המערבית, אך הצעה זו נדחתה על ידי הערבים שפלשו לארץ והכריזו מלחמת השמד על המדינה שזה עתה נולדה. כדין כל  החלטה של העצרת הכללית – להחלטת החלוקה יכול היה להיות תוקף רק אם שני הצדדים היו מקבלים אותה. בהעדר  הסכמה כזו – אין להחלטה זו תוקף מחייב כלשהוא מבחינת הדין הבינלאומי. גם קווי הפסקת האש של תום מלחמת העצמאות לא היו מקובלים על מדינות ערב או על ישראל, ונאמר בהם במפורש שגבולות הקבע ייקבעו רק במסגרת הסכמי שלום בין הצדדים. מלחמת ששת הימים הייתה תוצאה של הזרמת צבא מצרי לסיני וסגירת מיצרי טירן, הפגזת ירושלים המערבית והפגזות הרס מרמת הגולן על יישובי עמק החולה, כביטוי לשאיפותיהן של מצריים סוריה וירדן לכבוש את ארץ ישראל, ולחסל את מדינת ישראל בגבולות " הקו הירוק" שלא היו מקובלים עליהם. ולפיכך מבחינת המשפט הבינלאומי - הקו שנקבע בתום המלחמה האחרונה יש לו תוקף מחייב רק כל עוד לא נקבע גבול בינלאומי אחר בהסכם בין מדינות. ( כפי שנקבעו הגבולות עם מצריים וירדן בהסכמי השלום איתן). כל ויתור של ישראל על שטח משטחים אלו לא נעשה מתוקף "חוק בינלאומי" כלשהו, וישראל אינה מפירה שום חוק כזה אם היא שומרת שטחים אלו כולם בשליטתה.

 

הזכות על הארץ והנכונות הישראלית ל"פשרות".

ארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל על פי כל זכות וצדק היסטורי: על פי ההבטחה של אלוהי ישראל לעם ישראל המופיעה שוב ושוב בתנ"ך , על פי הזכות ההיסטורית, שהוכרה על ידי מדינות העולם בהחלטת "חבר הלאומים" לאחר מלחמת  העולם הראשונה. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל גם בזכות מה שעם ישראל, ורק עם ישראל, יצר בארצו  והעניק לעולם כולו.ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי המשפט הבינלאומי וגם על פי מה שקבע את רוב הגבולות בעולם : תוצאות מלחמות. ומכל הזכויות הללו היו נציגי עם ישראל מוכנים להתפרק, לחלוק  את הארץ עם הערבים, כדי שיניחו לנו לחיות אפילו במקצת מארץ ישראל. מכל הזכויות הללו היו גם  חלק מעמי העולם מוכנים לנשל אותנו וניתחו את הארץ לנתחים מנתחים שונים. את ארץ ישראל המנדטורית של הצהרת בלפור גזרו בספר הלבן של צ'רצ'יל לשניים ואת החלק הגדול שבעבר הירדן המזרחי נתנו לבדואי מערב הסעודית, אותו המליכו על התושבים המקומיים , שרובם רואים עד היום בבית המלוכה ההאשמי נטע זר. כך יצר הקולוניאליזם הבריטי את  "ממלכת ירדן", שאנחנו מתייחסים אליה כמעט בקדושה, ובקנאות לזכותו של בית המלוכה המיובא הזה לשלוט בפלשתינאים . ומאידך - כל הניסיונות של עם ישראל לחיות עם ערביי הארץ: כ"בית לאומי" בלא מדינה ממש, קבלת "תכנית החלוקה" של כ"ט בנובמבר , מדינה מחולקת שעיר בירתה שסועה, כמדינה דמוקרטית המעניקה זכויות אזרח ושוויון זכויות מלא  בלי שוויון חובות מלא לאזרחיה הערבים, - שום הצעה או שיטה לא מנעו את הניסיונות החוזרים של הערבים להשמיד את מדינה היהודית בישראל.  מדינת ישראל – למרות עוצמתה הצבאית - נתפסה בעיני הערבים כיישות מדינית שאין לה שום זכות על הארץ,  מדינה זעירה שניתן לבתר אותה במהלך צבאי מהיר, או כ"יישות ציונית" עייפה שאיבדה את רצון הקיום שלה ואת נכונותה להיאבק על קיומה.

גם ניסיון ההתאבדות הלאומי שהיינו עדים לו בשנות ה- 90 של המאה הקודמת  ושכונה: "הסכם אוסלו" – לא ריצה את  ערביי ארץ ישראל. גם לא הצעות הויתורים על יהודה ושומרון ומחצית ירושלים,  גם לא הנסיגה בפועל  מחבל עזה–  לא השביעו את שאיפותיהם הלאומיות של  הפלשתינאים.

כל הניסיונות לחלק את ארץ ישראל המערבית בינינו לבין הערבים הסתיימו במלחמה ובאסון. שפיכות הדמים נמשכת מאה שנים. אין כל הגיון גיאופוליטי בחלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. אין  גם כל הגיון דמוגראפי. אין הגיון או התכנות כלכלית. לא ייתכנו שתי מדינות עצמאיות, בלתי תלויות, וריבוניות ממערב לירדן. מדינות  בעלות יכולת להגן על עצמן,בעלות יכולת התפתחות, ורצף טריטוריאלי.  גם אילו היו אילו שתי מדינות אירופיות ידידותיות זו לזו -  לא ניתן היה לכלוא בתא שטח כזה שתי מדינות עצמאיות וריבוניות . אין שום סיכוי שתכנית כזאת תצליח, לאחר חינוך לשנאה ורצח הנמשך עשרות שנים, ביהודה ובשומרון תחת שלטון אש"פ, ממש כמו בעזה תחת שלטון החמאס, כשמערכת החינוך הפלסטינית מגדלת דורות של מחבלים רוצחים מתאבדים ,  מלמדת אותם בשיעורי הגיאוגרפיה  "מפת פלשתין" שמדינת ישראל אינה קיימת בה. אין יכולת לקיים זו לצד זו , מעורבות זו בזו , שתי מדינות עם פערים אדירים ברמת חיים וזכויות, אין גם "חיה כזאת" הנקראת "מדינה מפורזת" (כהבטחתו של נתניהו לגבי המדינה הפלשתינאית שתקום כהצהרתו לאחר חתימת הסכם עמם.) ואין יכולת לערוב לביטחונה של ישראל אם יהיה צבא זר ממערב לירדן.

הגיעה העת לפתרון אחר.

 

הפתרון: שתי מדינות לשני עמים משני עברי הירדן

"ממלכת ירדן" שלידתה בחטא הקולוניאליסטי הבריטי של קריעת עבר הירדן המזרחי מהבית הלאומי היהודי, הפכה בשבעים השנים האחרונות למדינה פלשתינית למעשה. לפחות שבעים וחמשה אחוזים מתושביה הם פלשתינים. חלקם עדיין יושבים במחנות פליטים בהם שוכנו מרצון או מאונס לאחר מחמת העצמאות , אחרים ניצלו את העובדה כי ירדן היתה המדינה היחידה שהעניקה לפלשתינאים אזרחות מלאה - והשתקעו בכל רחבי הממלכה הריקה, התבססו ופתרו את "בעיית הפליטים" שלהם ממש כפי שעשו עשרות מיליוני פליטים בכל העולם, ממש כפי שעשו מאות אלפי הפליטים היהודים שנמלטו ממדינות ערב. ירדן היא מדינת הלאום הפלשתינאית על פי הרכבה הדמוגראפי, ו"ירדן היא חלק מפלשתין" על פי תפישתם של הפלשתינים שרצו להשתלט עליה בכוח ונכשלו, והם דוחים את הניסיון הבא עד להקמת מדינה פלשתינית נוספת ממערב לירדן.ירדן היא פלשתין כי בה קיים הסיכוי האמיתי היחידי לפתור את בעיית הפליטים הערבים על ידי יישובם במזרח ארץ ישראל. ירדן עדיין איננה "פלשתין" גם להלכה - רק משום ששליטי ירדן הנוכחיים אינם רוצים בכך ומשום שהבחירות ה"דמוקראטיות" מתקיימות בה רק למראית עין, ובה נבחר פרלמנט שאין לו סמכויות מעשיות. את הממשלה בירדן ממנה המלך, והוא מחזיק בידיו את כל הסמכויות. באמת זו, ובפתרון זה, החזיקו גם יגאל אלון וגם אריאל שרון. אלון הפסיק להטיף לפתרון זה בגלל ההתנגדות החריפה של המלך חוסיין ,על רקע "הברית ההיסטורית " איתו, ומתוך חשש שהפיכת ירדן למדינה פלשתינאית תייצב מול ישראל חזית מזרחית הכוללת גם את עיראק. הנסיבות המדיניות והאישיות נשתנו מאז, ואם תסתמן תוכנית "ירדן היא פלשתין" כפתרון הריאלי היחיד שיכול לתת לפלשתינים מדינה, ולהבטיח גם את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית וברת הגנה- ניתן יהיה להתגבר על מכשול ההתנגדות של בית המלוכה ההאשמי השולט בירדן. צריך לזכור כי המצב הנוכחי ביהודה ובשומרון אינו מאיים על בית המלוכה ההאשמי. מאידך - האיום הגדול ביותר על המשך שלטונו של בית המלוכה בירדן הוא הקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, מדינה שהחמאס יוכל להשתלט עליה בכוח או בבחירות דמוקראטיות, וייפנה במוקדם או במאוחר להשתלט גם על  מזרח הירדן.

ארבעה נדבכים מרכזיים לתכנית :

א. הכרה בירדן כמדינת הלאום הפלשתינאית.

ב.  סגירת אונר"א ויצירת תכנית רחבת היקף ליישובם של הפליטים הערבים בירדן, בניהול נציבות האו"מ לפליטים (UNHCR) שהוכיחה הצלחה ביישוב מחדש של עשרות מיליוני פליטים בכל רחבי העולם.

ג. ערבויות ישראליות ובינלאומיות לשלטון ההאשמי בירדן.

הנדבך הרביעי – המשמעותי מבחינת ישראל, הוא החלת החוק והמשפט הישראליים על יהודה והשומרון. סיפוח כזה , היכול להתקיים בשלבים ( על היישובים היהודיים תחילה) יוכר על ידי הקהילה הבינלאומית אם יהיה חלק ממתווה אזורי לפתרון הסכסוך. הערבים תושבי יש"ע יהיו ( בדומה להצעת ועדת האו"מ שאומצה בהחלטת כ"ט בנובמבר) יוכלו לזכות במעמד של תושבי מדינת ישראל ואזרחי מדינת הלאום שלהם בירדן, היא פלשתין. הם ישלמו מיסים וייהנו מביטוח לאומי בישראל, ויצביעו לפרלמנט ברבת עמון.

הסדר דומה יכול להתקיים גם מול חבל עזה, גם לאור  הנתק הגובר והולך בין עזה ליהודה והשומרון, בייחוד אם יובטח מעמד נפרד לחבל זה.

האם התכנית, ליישב בירדן פליטים פלשתינאיים ולהפוך את ירדן לפלשתין  גם להלכה היא תכנית מעשית? האם היא ניתנת לביצוע מבחינה כלכלית? האם יש די מים בירדן לכל התושבים הקיימים והעתידיים? האם ניתן לגייס תמיכה בינלאומית בתכנית כזו? ואיך ניתן להתגבר על סירוב אפשרי של הפליטים לעזוב את מחנות הפליטים ולוותר על חלום השיבה ליפו לירושלים לחיפה ולצפת? ומה על

"השד הדמוגראפי", המאיים כי בקרוב יהיה רוב ערבי בשטח שבין הירדן והים. ומה התשובה לתעמולה הגורסת כי ישראל "בין הירדן והים" לא תוכל להיות מדינה יהודית ודמוקראטית, ואם נבחר בסיפוח – תחדל המדינה להיות יהודית או שלא תוכל להיות דמוקראטית ותהפוך ל"מדינת אפרטהייד"?

 

על השד הדמוגראפי הכלוא בבקבוק הגיאופוליטי.

שטחה של ירדן(90000 קמ"ר) גדול  פי 13 משטחי יש"ע, ופי 4.3  משטח מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק. האוכלוסייה הערבית מצטיינת (עדיין, אם כי על פי מחקריהם של אטינגר וצימרמן – בשיעור פוחת והולך) בריבוי טבעי גבוה. אין זו "תופעת טבע" או דפוס תרבותי מוסלמי. שיעורי הריבוי הטבעי במדינה ערבית כמצריים נבלמו, וגם הגידול הטבעי של מדינה מוסלמית אדוקה וקיצונית כאיראן נעצר בזכות פעולה נמרצת של השלטונות המוסלמיים. מכאן שמעורבות שלטונית, דתית וחברתית יכולה לבלום גידול טבעי כזה גם במדינות מוסלמיות. שיעורי הריבוי הטבעי של ערביי מדינת ישראל צנחו בעשורים האחרונים מ-9 ילדים לאשה בשנות הששים ל-4.4 ילדים לאשה בשנת 2000 ול- 3.6 ילדים לאשה ב2006. בשנת 2025 צפויים שיעורי הריבוי הטבעי היהודי והערבי להשתוות. גם אם נתעלם מהאפשרות  לגלי עליי של יהודים ממדינות אירופה  או אמריקה - בתחומי הקו הירוק צפוי כי גם בשנת 2025 יהיו 80% מתושבי המדינה יהודים. ומן הירדן  ועד לים יהיו בשנת 2025 67% יהודים ( 60% אם  גם חבל עזה נלקח בחשבון). שיעורי הריבוי הטבעי באוכלוסייה הפלשתינאית בתחומי יו"ש  מצטמצמים והולכים, אם כי לא בשיעור המאפיין את מצריים ואיראן. הריבוי הטבעי עדיין גדול מסיבות אידיאולוגיות ( "נילחם באויב הציוני בעזרת הרחם של האשה הפלשתינאית" אמר יאסר ערפאת), כלכליות ( תמיכת אונר"א) או בהעדר גורמים שלטוניים מרסנים ( כמו במצריים ואיראן). ולפיכך כל מי שמנסה למדינת ישראל להיפרד לאלתר מיו"ש (ומעזה כבר "התנתקנו" כזכור) תחת חרב האיום הדמוגראפי – מעוות את המציאות כדי לגרום לישראל לסגת בבהלה. אבל העובדות אחרות, וכאמור צפוי רוב יהודי מוצק בין הירדן לים גם בשנת 2025. מנגד -  מי שמציע לראות בשטחי יהודה והשומרון הללו  יעד ליישובם של הפליטים הנמצאים עתה בסוריה, בלבנון ואולי גם בירדן - מרכיב פצצת זמן דמוגראפית אדירה העתידה להתפוצץ בפניה של מדינת ישראל, ולהביא באמת למצב שבו ממערב לירדן יהיה רוב ערבי . יישות פלשתינאית עצמאית כזו תהיה בהכרח אירידנטה : עם שאיפות התפשטות מערבה ומזרחה, עם שאיפות להתאחד עם ערביי מדינת ישראל ומאמצים גדולים להגר לתוך מדינת ישראל ולהשתלט עליה מבפנים. זה "השד הדמוגראפי" האמיתי, שחסידי חלוקת הארץ שממערב לירדן מבקשים להביא עלינו, ולא "סיפוח" יהודה ושומרון לישראל.

הפליטים

כשש מאות אלף ערבים עזבו במהלך מלחמת העצמאות את תחומיה של מדינת ישראל ונרשמו כפליטים . היום חיים בעולם למעלה מארבעה מיליון בני אדם המוכרים כפליטים על ידי ארגון האו"מ לסעד ותעסוקה לפליטים הפלשתינאיים – אונר"א. אוכלוסיית הפליטים העיקרית מרוכזת במחנות בעזה, ביהודה ובשומרון, בירושלים, בירדן בלבנון ובסוריה.רבים מאד מן הפליטים היגרו למדינות אירופה, צפון ודרום אמריקה, ולארצות אחרות.

 

התכנות כלכלית

מצבם הכלכלי הנוכחי של הפליטים הפלשתינים במחנות הפליטים הוא בכי רע. ההכנסה הממוצעת לנפש אצלם היא מהנמוכות בעולם. אם יש כוונה לשפר מצב זה יהיה צורך בהשקעות של עשרות מיליארדים דולרים ממקורות חוץ. השקעות כאלו, אם ינותבו ליצירת ממקורות תעסוקה ודיור יהפכו את ירדן ליעד רצוי להגירת פליטים מיו"ש, עזה, לבנון וסוריה. מי שחי בממוצע מ-400 דולר לשנה ישקול ברצינות מעבר לחלק אחר של מולדתו ( גם בעיני הפלשתינאים "ירדן היא פלשתין") אם יובטח לו דיור ראוי ומקום עבודה שבו ישתכר פי עשרה. השקעות כאלו אם ינותבו לירדן יכולות להפוך אותה למדינה היכולה לכלכל ברווחה את אוכלוסיה ואת  אוכלוסיית הפליטים הערבים שתבקש להתיישב בה. השקעות כאלו יכולות להיות גם מנוף לשיתוף קהילה בינלאומית רחבה לתמיכה בתכנית, כיון שלאורך זמן יש להשקעות כאלו  סיכוי להניב פירות, ולבלום גלי ההגירה המוסלמית לאירופה שהאירופים מנסים לעצור. מאידך - כל השקעה בהמשך תמיכה בפליטים במקומות מושבם הנוכחיים משולה להשקעת הון בסיכון גבוה ביותר, שירד שוב לטמיון במלחמה הבאה. השקעות דומות יכולות להיות מנותבות גם לסוריה לבנון או מצריים אם יסכימו  לפרק את מחנות הפליטים, ליישב בתחומם את הפליטים המתגוררים בהם, להעניק להם אזרחות ולשקם אותם.

 

מים

ירדן היא ארץ צחיחה. כבר היום היא נזקקת לתוספת מים מישראל כדי להשקות את תושביה ואת הגידולים החקלאיים בבקעת הירדן. כל תוכנית שתרצה ליישב כשני מיליון פליטים פלשתיניים בירדן תצטרך לפתור את בעיית המים באזור. פתרון כזה יכול להיות מושג באמצעות מתקני התפלה גרעיניים או קונוונציונליים הנשענים על אנרגיה ממאגרי הגז הטבעי שנתגלו לאחרונה בחוף הים התיכון. מתקן התפלה גדול יכול להיות ממוקם גם בבקעת הירדן עצמה כשהוא מקבל אנרגיה מתחנה הידרואלקטרית המבוססת על הפרשי גובה בין הים התיכון וים המלח, או בין ים סוף לים המלח ( תעלת הימים), תעלה שתספק מי ים להתפלה ותזין גם את ים המלח ההולך ומתייבש. עלות הקמת מפעלים כאלו היא גבוהה, אך נמוכה יחסית אפילו למשאבים שהשקיעה הקהילה הבינלאומית בהנצחת מעמד הפליטות של הפלשתינאים בששים השנים האחרונות. ולפיכך בעיית התשתית המרכזית העשויה למנוע יישוב פליטים פלסטיניים במרחבי ירדן היא פתירה.

 

ההתנגדות לתכנית

שתי ההתנגדויות העיקריות לתכנית צפויות לבא מצד ירדן, ( המתנגדת בחריפות לתכנית כבר היום) ומצד הפלשתינים עצמם. האם ניתן להתגבר על התנגדויות אלו?

ירדן תהפוך לפלשתין במוקדם או במאוחר. במוקדם ובדרכי שלום, ותוך אפשרות שימור מעמדו של בית המלוכה  - אם נשכיל לנהל שינוי כזה, או במאוחר – אם תשלים ישראל עם הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן,שבעקבותיה תבוא השתלטות גורמי איסלם קיצוניים על המדינה החדשה ( בכוח, בבחירות דמוקראטיות , או בשילוב שלהם כפי שהתרחש בעזה). השלב הבא של הפלשתינים יהיה השתלטות על ממלכת ירדן בדרך להקמת "פלשתין הגדולה", כשלב נוסף בדרכם לחיסול ישראל ויצירת מדינה על פני כל מפת ארץ ישראל המנדטורית. בית המלוכה ההאשמי מודע היטב וחושש מכוונתם זו של הפלשתינים: הם הרי הוכיחו את שאיפתם זו בקיץ של שנת 1969. רק נחרצותו של המלך חוסיין במלחמתו בפלשתינים והתערבותה של מדינת ישראל לטובתו בחסימת הסורים – הצילו אז את בית המלוכה ההאשמי ומנעו הקמה מוקדמת של מדינה פלשתינית בירדן. היתה זו אחת מהטעויות ההיסטוריות החמורות שעשתה ישראל בכל תולדותיה כמדינה. כי לו היתה לפלשתינים מדינה כבר לפני ארבעים שנה היה הטיעון הבינלאומי שלהם ממעמד של "עם בלא ארץ" חלש ביותר, וקל היה הרבה יותר לקהילה הבינלאומית לקבל את הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים משני עברי הירדן". גם בית המלוכה ההאשמי יודע היטב, כי הוא חי על זמן שאול, ואם תוקם מדינה פלשתינית ממערב לירדן היא תהפוך במהירה לבסיס עיקרי בניסיון להביא את הרוב הפלשתיני בירדן להשתלטות כוחנית על המדינה. הסיכוי היחיד להישרדותו של בית המלוכה ההאשמי בירדן הוא לקבל תכנית הפיכת הממלכה למדינה האשמית – פלשתינית  בתמיכה בינלאומית, ועם תקציבי פיתוח גדולים להתפלת מים, דיור, יצירת מקומות עבודה ותיעוש מתקדם. רק ערבות ישראלית מתמשכת ליציבות המשטר בירדן על ידי מניעת הקמת מדינה פלשתינית עצמאית ממערב לירדן , מדינה שתמיד תאיים על ירדן – רק ערבות כזאת , שותפות כזו באינטרסים לצמצם את כוחו של האויב המשותף – רק היא תבטיח לאורך ימים את  המשטר ההאשמי, ותוכל להביא לתמיכתה של ירדן במהלך.

האם ניתן להביא לתמיכה פלשתינית במהלך? בשנות השבעים של המאה הקודמת גרס יאסר ערפאת כי "ירדן היא פלשתין" ושינה את דרישתו וטיעוניו רק בלחצה של הליגה הערבית. היום משוכנעים הפלשתינים כי אל להם לבצע שום מהלך לכוון השתלטות על ירדן לפני שזכו במדינה עצמאית על חשבון ישראל ממערב לירדן. כל עוד יש להם בסיס לתקווה לחסל את מדינת ישראל ולזכות – על פי תורת השלבים של ערפאת – במדינה עצמאית בחלקה המערבי של ארץ ישראל, כל עוד מתקיימים דיונים על תכנית חלוקת הארץ– שום פלשתינאי לא יקבל  מרצונו תוכנית שהיא מבחינתו ויתור וכניעה. רק חסימה מוחלטת של האפשרות הזאת עשויה לתעל את הלחץ להשגת מדינה עצמאית  מחדש לכיוון ירדן, כפי שהיה בסוף שנות הששים. אך אין ספק – הסיכוי כי הפלשתינים יצטרפו מרצונם לתהליך זה הוא קלוש ביותר. יישובם מחדש של הפליטים  נתפש בעיניהם כויתור על נשק עיקרי במערכה נגד ישראל. ויתור כזה נוגד את מה שהם מבינים כסיכוי היחיד שלהם לממש את "זכות השיבה" לישראל. אם זכות כזו תחסם לחלוטין בפניהם  יש סיכוי כי גם תושבי מחנות הפליטים לא ימצאו עוד כל טעם בהמשך ישיבתם במחנות אם אין היא עשויה להביא להם את פירות השיבה המקווים. תמיכה בינלאומית רחבה במהלך יישוב הפליטים בירדן, מגובה בהשקעות גדולות להתפלת מים, דיור ויצירת מקומות עבודה עשויה להיות רצויה לרבים מהם כפרטים - גם אם הנהגתם וראשי ארגוני הטרור ימשיכו להוביל קו קיצוני ונוקשה.  סילוק הנהגות כאלו בכוח יוכל לאפשר גם את פתרון בעיית הפליטים. מיליונים רבים נעים בעולם מרצונם, כדי למצוא להם ולילדיהם עתיד טוב יותר. בתבונה, ובנחישות שלא לסכן את עצם קיומינו, נוכל להוביל גם מיליוני פליטים פלשתיניים לבחור בדרך זו.לא בדרך של גרוש, לא בדרך של טרנספר כפוי, אלא בדרך של חסימת אופציית "השיבה" וכיבוש ארץ ישראל המערבית מחד, ויצירת תנאים מושכים בארץ ישראל המזרחית מאידך. בסקרים שנערכו בשנים האחרונות הביעו  למעלה מ-30% מהפלשתינאים  רצון להגר למדינה אחרת, וכ-50% אמרו כי הם שוקלים אפשרות כזו. רק כ-15% הצהירו שאין בכוונתם לעזוב בשום תנאי.

אותם ערבים המתגוררים ביש"ע ואשר אין הם מוגדרים "פליטים" על פי רשימות הפליטים של אונר"א, ואותם פליטים שיעדיפו להישאר במקומות מושבם הנוכחיים גם כשהם מאבדים את מעמד הפליטות וההטבות הכלכליות הנגזרות ממנו – יוכלו להישאר במקומות מושבם. הם יקבלו בהליך רב שנתי ומוסכם אזרחות האשמית-פלשתינית. הם יצביעו לפרלמנט ברבת עמון, ויזכו לנהל את ענייניהם החברתיים, המוניציפאליים, תחומי הכלכלה החקלאות, התחבורה החינוך והדת שלהם במקומות מושבם.

 

תמיכה בינלאומית

.גם בעידן אובמה – הנשיא העוין ביותר לישראל מזה עשורים רבים - יש רוב מקרב הסנטורים וחברי בית הנבחרים בגבעת הקפיטול המתנים מדינה פלסטינית ממערב לירדן במילוי תנאים קיצוניים ומגבלות חמורות ההופכים את התכנית לבלתי מעשית. האירופים הם, באופן מסורתי, תומכים נלהבים בעמדה הערבית , מתערובת של נימוקים כלכליים ( תלות בנפט הערבי ובשווקים הערבים)  פוליטי בינלאומי (הרצון למצב לעצמם עמדה עצמאית ושונה מזו של ארצות הברית כדי להפוך לכוח עולמי), בשנים האחרונות נוספה למשוואה זו גם השפעת מיעוטים מוסלמיים הולכים וגדלים בחלק ממדינות אירופה.אי אפשר לנתק מהקשר זה גם עמדה אנטישמית רגשית הפועלת בתת מודע או במודע המוסתר היטב במסווה דיפלומטי  דקיק על פי מיטב הנימוס האירופי. כך יעדיפו מדינות אירופה כמעט תמיד את העמדה הערבית משום שעמדה זו משתלמת להם ומשתלבת עם שנאת ישראל מסורתית באירופה. שינוי עמדה כזה יכול להתרחש אם ישתנו חוקי המשחק של משק הנפט העולמי או אם התכנית העיקרית הנידונה  כיום, תכנית "מפת הדרכים"- תגיע שוב למבוי סתום, ואירופה לא תוכל להיחשב כתורמת תרומה ממשית לקידום השאיפות הערביות. גם התעצמותה של איראן מדאיגה את אירופה והיא מודעת  להשפעתה של איראן בלבנון וברצועת עזה ולא תרצה שאיראן תשתלט בפועל על המדינה הפלשתינאית שהם מייחלים להקמתה. עם זאת – ועל רקע  ההגירה המוסלמית המסיבית לאירופה ( כששים מיליון מוסלמים עד שנת 2009) מתחילים אירופאים רבים להבין אחרת את עמדת ישראל. יותר ויותר אירופאים רואים היום בישראל מוצב קדמי של תרבות המערב נגד ניסיון ההשתלטות הג'יהאדיסטי על המערב. המדינאי ההולנדי חירט וילדרס העומד בראש "מפלגת החופש" – הוא הנציג הבולט ביותר של תפיסה זו, בהתנגדותו להקמת מדינה פלשתינאית, ובאמירתו :"אם ישראל תיפול – אירופה תיפול".

התכניות העכשוויות להקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, המוצגות בפני הקהילה הבינלאומית ובפני הצדדים במזרח התיכון דורשות מישראל ויתורים מפליגים. התכניות הללו מפקידות את בטחונה ואת שלומה של ישראל  בידי הפלשתינים או כוח בינלאומי שיבוא לפקח ולערוב לביצוע התכנית וימנע מישראל אפשרות מעשית של מלחמה בטרור. תוכניות אלו כוללות בתוכן את היסודות המאיימים על עצם קיומה של ישראל בטווח הבינוני והארוך ומשמיטים את הבסיס המוסרי לקיומה של המדינה. תכניות אלו זוכות לתמיכה ערבית, תמיכה אירופית ותמיכה אמריקאית חלקית. גם ההתנגדות הקיימת היום בארצות הברית לחלקים מהותיים בתכנית כמו הקמת מדינה פלשתינית (המאפיינת עשרות מיליונים אוונגליסטים בארה"ב)– גם התנגדות זו לא תאריך ימים אם ישראל עצמה תקבל את התכנית. אין לצפות מאיש בעולם להיאבק למען האינטרסים של ישראל אם ישראל עצמה אינה עושה זאת.

לפיכך הסיכוי היחיד להתנעת תהליך של הסכמה בינלאומית רחבה בתכנית כזו הוא התנגדות תקיפה לתכנית "שתי המדינות ממערב לירדן" והפיכת התכנית לבלתי ישימה. אסור כמובן גם לקבל תכנית כזו "על תנאי" – כפי שעושה היום בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל. אם תשלים ישראל עקרונית עם הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן – לא יהיה שום גורם בעולם שיילחם על פתרון אחר. הפתרון  המבוסס על ויתור ישראלי על התנאים המבטיחים את קיומה נראה כרגע למדינות אירופה ולאו"מ כפיתרון הקל ביותר להשגה. לחץ פוליטי יופעל תמיד על מי שהתנגדותו חלשה יותר. ישראל נתפשת כיום כגורם שניתן ללחוץ עליו בקלות רבה וסיכויי הלחץ להביא לכניעה הם הגדולים ביותר. ונוכח הגל הגואה של דה לגיטימציה של מדינת ישראל – גם החשש שתכנית כזו עלולה להביא לחורבנה של ישראל לא תרתיע, אולי גם תשמח, חלק  ממדינאי אירופה.

 

מדינת אפרטהייד?

טיעון מרכזי החוזר שוב ושוב בפי המתנגדים להחלת החוק הישראלי על יהודה והשומרון גורס כי בכך תהפוך ישראל למדינת אפרטהייד. הם אומרים כי המצאם  של  כשני מיליון בני אדם ממערב לירדן, שיהיו תושבי ישראל אך אזרחי מדינה אחרת תיצור מעמד של "אזרחים מסוג ב'" שהוא בלתי מוסרי בעיניהם ובעיקר – בלתי קביל בזירה הבינלאומית, שתתחיל לבודד את ישראל, תטיל עליה סנקציות שונות עד שתכניע אותה. כל הללו שוכחים כי דגם זה הוצע על ידי האו"מ, כי בארה"ב חיים כ-30 מיליון בני אדם בעלי "גרין קארד" – מעמד של תושבים ללא זכות בחירה. לכל אחד מהם אזרחות זרה, והוא זכאי להשתתף בבחירות הלאומיות בארצו. וגם באירופה חיים מיליוני מהגרים שהם תושבים ולא אזרחים. טיעון זה משמש היום בעיקר בשיח של השמאל הקיצוני, האנטי ישראלי, אך אם תגיע הקהילה הבינלאומית  למסקנה כי תכנית שתי המדינות ממערב לירדן הגיעה למבוי סתום – תגבר התמיכה בתוכניות חלופיות.

לפיכך : המפתח להפיכת תכנית להקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן לבלתי אפשרית,, וגיבוש חלופה נמצא בידי ישראל.

אם נשכיל להציב חומת ברזל  שתודיע לכל העולם : ישראל אינה מתכוונת להתאבד ולפיכך לא תסכים להקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן – תתקבע התוכנית בתודעה הבינלאומית כתוכנית בלתי ישימה.

ומה על השלום?

האם תכנית שתי מדינות לשני עמים  משני עברי הירדן – תביא שלום?

כנראה שלא. ודאי שלא בדור הזה. אם נזכור כי הכוח המניע העיקרי של הערבים בסכסוך הזה הוא האיסלם., גם גבול הירדן לא יפתור את הסכסוך. אבל התכנית תיצור לפלשתינאים מדינת לאום המגשימה לפחות חלק ממאווייהם הלאומיים, מדינה  שעצם קיומה אינו מסכן את ישראל. גבול הירדן יקים גבול בר הגנה. התכנית תפתור או תקל במידה רבה את בעיית הפליטים ובכך תפרק מידי הערבים נשק תעמולתי רב ערך, וידלדל את מאתר גיוס המחבלים מן הזן של " אלו שאין להם מה להפסיד". מדינת לאום פלשתינאית בירדן תקטין במידה רבה את החיכוך הנפיץ בין האוכלוסיות. אינני משלה את עצמי ואיני מנסה להשלות אתכם : גם אל מקומות מושבם החדשים  בירדן ישאו צאצאי הפליטים את מפתחות בתיהם ביפו בצפת או ברמלה. רק שלאחר שישוקמו, ולא יוכלו עוד לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך שם יטיפו להם בכל יום, במימון בינלאומי, את תורת השמדת ישראל – יהיו סיכוייהם, ולכן גם חלומם לשוב ככובשים לארץ ישראל המערבית –קטנים הרבה יותר.לאחר כמה דורות כאלו – אפשר  שגם שלום ישרור בארץ.